זוכרים את העוזרת ש”לא עושה חלונות”? כך מניסיוני, בכל משרד יימצאו תמיד לפחות אחד או אחת שעסוקים ב”לא לדעת לעשות דברים”.
בחברות גדולות, מדובר בסיפור הקלאסי של “העפרונות זה פה, המחק זה פופטיץ”, העברת אחריות, כך שחס וחלילה לא יצא שהוא או היא אחראי למשהו. בעבודתי בחברות גדולות הכרתי הרבה סיפורים על אלה שלא מוכנים לקחת או לקבל אחריות לגבי שום נושא או שום ענין. בזמנו כתבתי על הנושא, ועל התסכול של הטיפוסים מהסוג השני – אלה שמאוד מחויבים, ונורא רוצים לשפר ולמצוא דרכים,ונתקלים פעם אחר פעם בקיר ה”זה לא אני זה פופטיץ”.
בחברות קצת יותר קטנות, בדרך כלל מדובר בטיפוסים שחושבים שיש להם התמחות ייחודית. וכך תמצא אנשי תוכן שעסוקים בלהמציא רעיונות שאין להם קשר למציאות, ושאינם יכולים טכנית לקרות. במקום להתיעץ מראש, ללמוד קצת (טיפ טיפה, באמת!) את הטכנולוגיה ולהבין מה אפשר ומה אי אפשר, קיבלתי את התשובה “אני לא מתעסק בטכנולוגיה את תמצאי פתרונות”. ואותו הדבר בכיוון השני – אנשים טכנים שממציאים פונקציונליות מיותרת פשוט כי היא נראית להם מגניבה, ולמי אכפת מהמשתמשים.
הכי גרוע, (והכי מעצבן אותי בימים אלה) הוא כשנתקלים בדברים האלה בחברות קטנות ממש. למשל (דוגמא תאורטית לחלוטין, כמובן), כשעובדים בסטרט אפ קטן עד פצפון. כשכולם עושים הכל, ואז מגיע הטיפוס הזה. צעיר, מלא בעצמו, מרב חוסר בטחון הוא משפריץ סוג של בטחון מעצבן כזה… והוא פשוט “רוצה” כל מיני דברים, יש לו רעיונות שהוא בטוח שהם הכרחיים למוצר. לא רק שהם הכרחיים- זה יהיה ה”קילר פיצ’ר”. רק כי חסר לנו הפיצ’ר הזה אנחנו לא גדולים כמו פייסבוק.
וכשמבקשים ממנו קצת יותר פרטים הוא אומר – אני לא נכנס לכל העניינים הטכניים.
זה לא טכני – מי ישתמש בפונקציה הזו (חוץ ממך, כמובן)
זה לא טכני – איפה היא תשב בתוך המוצר הכולל
זה לא טכני – איך מתחילים ואיך מסיימים את פעולה הזו
זה לא טכני – אם זה בכלל יעבוד או לא!
זה מרגיז בהקשר של חברה קטנטונת כמו שלנו. כשכולם עושים הכל. כי זה מדגים עד כמה הוא לא מבין איפה הוא נמצא. אחד היתרונות הכי גדולים בעיני בחברה בגודל הזה הוא שיש הזדמנות ללמוד, להבין איך עובדות המערכות להבין יותר טוב את המשתמשים, להבין את המערכות הטכניות, להבין את השיקולים השונים – העסקיים, השיווקים וכו’.
המערכת היא בדיוק גדולה מספיק בשביל לאפשר יצירתיות אמיתית, העלאת רעיונות פוריה, עבודה משותפת. עוד אין בירוקרטיה, כמעט אין פוליטיקה פנימית, באמת – כולם פה כדי ליצור מוצר מעולה. יש כאן הזדמנות אמיתית ללמוד. יש אוירה נהדרת, אנשים מקצועים, מנוסים, נעימים. כולם עובדים קשה, כולם לומדים/מלמדים.
והוא הקטן, הילד, הטיפוס הבלתי נסבל הזה, חושב שהוא לא ממש צריך להבין איך המערכות עובדות.
נראה לי שיצא פוסט קצת עצבני… טוב, כנראה שהוא קצת מעצבן אותי הטיפוס הזה.
הודעת מערכת: אני קצת בחופש. סליחה מראש אם יקח לי קצת זמן להגיב להמוני התגובות שלכם 🙂
7 Responses
לא כל כך מסכים, כשאת כותבת “קיבלתי את התשובה: אני לא מתעסק בטכנולוגיה את תמצאי פתרונות. ” זה בסדר גמור, הבחור עושה את עבודתו נאמנה, לדעתי.
אם כל בעלי התפקידים בחברה יתכננו מוצרים/שירותים רק לפי מה שידוע שהוא אפשרי – איך יגיעו פריצות הדרך?
אני מבינה לחלוטין מה שאתה אומר, וכמובן שיש צדק בדבריך – צריך לחשוב על פיתוחים כאילו אין מגבלות טכנולוגיות, ועל פיתוחים טכנולוגים כאילו אין משתמשים, וכו’ וכו’. הכוונה לא היתה להגביל את היצירתיות או להכריח את כל הארגון להבין את הטכנולוגיה.
התכוונתי יותר למה שאנחנו קוראים “הגדלת ראש” – לרצות לדעת, לרצות להבין, לרצות להכנס לדיון עם קצת יותר מידע ותובנות מאשר מסגרת התפקיד המצומצמת שלך.
לזה אני מסכים לחלוטין. 🙂
תודה! אני מקווה שזה מובן שכתבתי את הפוסט הזה בנקודה של תסכול גדול, ואני לא באמת בנאדם כזה grumpy רב הזמן 🙂
אז אני לגמרי לא מסכים 🙂
הבחור אולי עושה את עבודתו, אבל בצורה הגרועה ביותר האפשרית.
איש מקצוע חייב להכיר את הסביבה המשיקה לעיסוק שלו, ותשובות בנוסח “טכנולוגיה זה הצד שלך, תמצא פתרון” לא רק שמעידות על ראש קטן, אלא ממש מזיקות לארגון, במיוחד בחברות קטנות.
זה יפה להיות יצירתי, אבל כל זמן שאתה נשאר קרוב ליכולות הנתמכות. מנהל מוצר שלא מכיר את הגבולות הוא לא יצירתי אלא לא מקצועי, שכן הוא גורם לארגון לבזבז זמן יקר בדיון ואפיון פיצ’רים לא ישימים.
או כמו שאמר המלך – “לו ציוויתי על אחד מאלופי לדאות כפרפר מפרח לפרח, לחבר מחזה תוגה או להפוך לעוף ים, ואילו נמנע אותו אלוף מלמלא אחר פקודתי – במי משנינו יהיה האשם…”
(ולגבי פריצות הדרך, הן בדרך כלל מגיעות בשני אופנים – או בפרוייקטים שתפקידם לחפש פריצות דרך, או כמו שגילו את הפניצלין – איש מקצוע שהיה ערני למה שקורה סביבו)