כשהתחלתי את סדרת הפוסטים הזו, היא התחילה מהטיפוסים הבלתי נסבלים. אלה שמעוררים רגשות כל כך חזקים, עד שממש בער לי לכתוב ולהוציא קיטור. אז אחרי שני פוסטים על הטיפוסים המעצבנים (הגאים במה שהם לא יודעים, והמנהלים שלא מנהלים), הגיע הזמן לתת קוים לדמותו של המנהל הטוב.

במקרה הזה, לדעתי, אין טיפוסים או פרופילים, כי הכל ענין של איזונים ומציאת הקו, הדרך, שמתאימה לארגון, לסביבה, לעובדים, לתעשיה.

האיזונים שהמנהל הטוב מדגיש ומוצא:

1. האיזון שבין לרוץ אחרי הפיתוח הבא לבין לשמור על העובדים – אפשר להעביד את כולם סביב השעון, ללחוץ ללחוץ ועוד ללחוץ, אבל אז הם פשוט ישרפו, ילכו, וילכלכו על החברה. נכון, אנחנו חיים בעולם תחרותי. נכון, כולם ירויחו אם נצליח בגדול. אבל כאן לא חדר מיון ובטח לא טיפול נמרץ. אנחנו רוצים לפתח, להוציא גרסאות, ללמוד מהר, אבל אנחנו גם רוצים לשמור על החברה והאנשים ולא לאבד אותם לטובת תשישות ועצבנות. איזון.

2. האיזון שבין לעשות דברים בדרך שלך, לבין הדרך של העובדים שלך- אין מה לעשות, כל עובד הוא אחר. בחברות היי-טק, למיטב ניסיוני, אם תנסה לעשות דברים בדיוק בדרך שלך, לבנות תהליכים שמתאימים יותר למפעל יצור – העובדים הטובים יברחו, וישארו המשעמים והמרצים. המנהל הטוב מבין מי העובד שעומד מולו, ונותן לו מספיק תמיכה מקצועית וגב וחופש, לעשות דברים בדרך שלו. יש עובדים שירצו יותר, ויש שירצו פחות, אבל חשוב לא לקצץ כנפים מחד, ולא לזרוק למים עמוקים או רותחים מדי מאידך. בסופו של דבר דברים גם צריכים להעשות. איזון.

3. האיזון שבין ריצוי “הבוס הגדול” לבין מלחמת עולם על כל שטות – יש מנהלים שמתרכזים בלרצות את המנהל שלהם (ולא משנה אם זה המנכ”ל, או ה-board, או המשקיעים). כולנו נעמוד כאן לרשותו של הבוס הגדול, ובכל פעם שהוא יעשה אפצ’י כולנו נצעק “לבריאות” ונרוץ להביא טישיו. אם הבוס קם הבוקר עם רעיון לפיצ’ר חדש, עד מחר הוא כבר יהיה מוכן. נעצור את כל הדברים האחרים, נרוץ מהר, ולא נעצור לרגע לחשוב ולבדוק – צריך? למה? מתי? מי נגד מי?  מצד שני – המנהל השומר על איזון גם לא יכנס למריבות שטות עם הבוס שלו, ולא יגן על העובדים שלו בצורה עיוורת ובלי ביקורת כשהם מאחרים/טועים/מפשלים. אין לנו זמן למלחמות מיותרות. אם נעשתה טעות – נבין אותה, נלמד ממנה, ונמשיך הלאה. אין כאן הליכה עיוורת בשום צד. איזון.

לסיכום – אף אחד לא אמר שניהול אנשים זו משימה קלה. ניהול בעולם ההיי-טק לפעמים קשה עוד יותר – כולם חכמים, כולם מעורבים, כולם רוצים לתרום ולקדם, ולהיות זה שחותך ומקבל החלטות עוד יותר מסובך מאשר בעולם היררכי שבו אתה הבוס וזהו זה. אבל זה האתגר, וזה הקסם, ומי בכלל רוצה לעבוד בצורה אחרת? לא אני.