טיפוסים במשרד: המנהל שלא מנהל (פרק שני*)

בסולם ה"דרגות" בעולם המקצועי, ניהול אנשים הוא דרגה מעל להיות איש מקצועי פרופר. המקור לפירמידה הוא ברור – מי שיודע את התפקיד והעבודה יכול להגיד לאחרים מה לעשות, ולכן יכול לנהל אותם. בימינו כמובן שלדעת את העבודה זה לא מספיק, ולדעת לנהל אנשים זו תורה בפני עצמה.

כדי שמישהו יחשב מנהל טוב צריך להתקיים שילוב די נדיר של נסיבות – שבו המנהל, העובדים והארגון תופסים "מנהל טוב" באותה צורה. ספרים, דוקטורטים ואני בטוחה שהמוני פוסטים כבר נכתבו על מנהלים, מן סתם רובם תלונות וטרוניות על המנהלים הלא טובים. אז גם לי מותר… לפניכם תאור של שני טיפוסים גנריים, מנסיוני.

שלא יצא שאני רק מתלוננת – הפעם אני אמנם מתרכזת במנהלים שלא מנהלים, אבל נתקלתי כבר, למזלי הרב, גם בכמה מנהלים מעולים שבמעולים. אנשים שהיו מנהלים שלמדתי מהם המון, שהיו לא רק מקצוענים אמיתיים אלא ממש מעוררי השראה והתפעלות, וחלקם שאפילו הפכו לחברים טובים. יש גם כאלה. אבל עליהם בפעם אחרת.

המנהל שלא מנהל הוא בדרך כלל אחד משני טיפוסים:

איש המקצוע – המנהל שלא רוצה לנהל
הוא איש מקצוע מהמעלה הראשונה, שאוהב את מה שהוא עושה, נהנה מהאתגרים המקצועיים, ובדרך כלל גם מאוד טוב בזה, כך יצא שהוא קודם בסולם הארגוני, וקיבל לנהל אנשים, אבל בפועל אנשים לא מעניינים אותו.
הוא לא רוצה לנהל אנשים. הוא לא רוצה לשאול מה שלומם, הוא לא רוצה לדעת שהם חולים, הוא לא רוצה לעשות שום דבר שקשור באדמיניסטרציה. הוא בכלל היה מעדיף לא לדבר עם אנשים באופן עקרוני.
תכניות עבודה לא מעניינות אותו, מה אנשים אחרים עושים לא מעניין אותו, לעבור עם העובדים שלו על העבודה שלהם לתקן ולשפר זה בזבוז בעיניו. או שהם יודעים מה הם צריכים לעשות, או שלא. הוא לא מאמין בללמד. שיקחו ספר.
והוא בטח שלא רוצה להתעסק ב"משוב", "תכנית עבודה" "התפתחות מקצועית" אלוהים ישמור.
אנשים לא אוהבים לעבוד איתו כי הם מרגישים שהוא סנוב. היחידים שמסתדרים איתו הם הדומים לו.
כשהוא עוזב את העבודה כולם מדברים על היכולות המקצועיות המרשימות שלו.

הצנון – חושב שהוא מנהל, אבל בפועל הוא לא
הוא קובע ישיבות, ויושב בהן, אבל לא מנהל אותן. כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה, הכל פתוח, אבל שום דבר לא נרשם או נעשה אחר כך. הוא ישאל תמיד מה שלומך ומה נשמע, אבל אף פעם לא יקשיב לתשובה. מבחינתו הכל, תמיד, בסדר.
הוא מסתכל על העבודה שהאנשים שלו עושים, וזה יראה לו בסדר.
אם צריכים שהוא יקבל החלטה – הוא מודיע שהוא יחשוב על זה, ולעולם לא חוזר עם החלטה.
אם צריכים ממנו פידבק קצת יותר קונקרטי ויעיל – לא מקבלים לעולם.
הרבה אנשים אוהבים לעבוד אצלו, הוא "לא מפריע" להם. אבל אחרים מתוסכלים, מעוצבנים ובסוף מתייאשים.
כשהוא עוזב את העובדה כולם משבחים את היותו איש כל כך נחמד ומקסים.


פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

3 תגובות

  1. ומה בדבר המנהל הטיפש ???
    זה שקודם להיות מנהל רק בגלל שהוא היה שם ?

  2. הדס שיינפלד

    כמובן, כמובן… אין סוף לסוגים של מנהלים גרועים…
    בפעם הבאה נתרכז במנהלים טובים. גם כאלה יש 🙂

  3. פינגבק:הבלוגרית » ארכיון הבלוג » טיפוסים במשרד – מנהלים טובים באמת (פרק 3)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *