שרות חדש שמדברים עליו די הרבה ברשת הוא שרות השיתוף בליפי – המשתמשים מחברים אותו לכרטיס אשראי שלהם, או לחשבון שלהם בחנויות מקוונות מסוימות (איטיונס, אמזון), ומשתפים את כל העולם ברכישות שלהם.
הקניות מופיעות בפיד א-לה טוויטר, שמתעדכן בכל רגע. אפשר כמובן גם לעקוב אחרי חברים, להוסיף like לרכישה מסוימת, וכו”. מבחינת ממשק אין שם הרבה חדש (כמה כייף שאפשר פשוט להעתיק מטוויטר).
_
הדיון התאורטי שעומד מאחורי מוצר כזה מתחלק לשנים. הראשון הוא כמובן דיון הפרטיות – האם אנשים באמת ישתפו במידע כזה? אבל זה דיון שכבר דיברנו עליו בעבר. עד כמה הרשת מאפשרת פרטיות בימים אלה זו שאלה שעולה בערך פעם בשבוע. מה שמענין כאן הוא שאפילו מישהי כמוני, שאי אפשר לטעון ששומרת על יותר מדי פרטיות בעולם הזה (מי אמר שני בלוגים, עדכון יומי בפייסבוק וארבעה או חמישה ציוצים), אפילו מישהי כמוני קצת נחרדת מהשרות הזה.
החלק השני של הדיון, שמתחולל ברשת כבר זמן רב, הוא סביב השאלה על איזה מידע אנשים מסתמכים יותר כשהם עושים קניה כלשהיא – המלצה של חבר או חיפוש עצמאי. התאוריה הנוכחית גורסת שמנועי החיפוש לאט לאט יאבדו מכוחם, ואנחנו נמצא יותר ונסתמך יותר על המלצות של חברים. התאוריה היא גורפת – הטוענים לכיון ה”המלצות” טוענים שכך נבחר כל דבר, החל מכתבות לקריאה (עין ערך – אני כבר לא משתמש ב-RSS אני קורא רק מה שממליצים לי החברים בטוויטר), דרך קניה של מוסיקה, ספרים, ועד קניה של רכב והמלצה על רופא.
המתנגדים טוענים שלהסתמך על בלוגרים שאתה “אוהב” או אפילו על חברים מהעולם האמיתי משמעותו לעולם יהיה לקבל מידע חלקי ולעיתים מוטה. צריך להסתמך על אנשים או אתרים/כלים ש”מבינים בתחום”, שמסוגלים להשוות את כל ההצע. מנוע חיפוש למשל, שמשתמשים בו מאות אלפים ומליוני משתמשים, לעולם יתבסס על יותר אינפורמציה, מבלוגר או חבר שלצורך הענין הישוו בין 5 אופציות במקרה הטוב.
אני, כרגיל, באמצע. אני חושבת שלמרות שהנטיה הטבעית שלי היא לעשות מחקר שוק ארוך ומעמיק לפני כל קניה קטנה כגדולה, בהרבה מהמקרים המלצה ממישהו שאני מכירה מאוד טוב, תעשה את העבודה.
דוגמא – קנית מצלמה חדשה. כן, יש המוני אתרי המלצות והשוואות. כמויות המידע ברשת עצומות. אבל אם יש לי חבר שמשתמש במצלמה מסוימת לאורך זמן, הצרכים שלנו די דומים, והוא מרוצה – למה שאני אשקיע עכשיו שעות בהשוואות ובדיקות? אולי יש משהו קצת יותר זול, אולי יש משהו קצת יותר מתאים, אבל שעות החיפוש פשוט לא שוות את ההפרש באיכות. אני פשוט אסתמך על החבר וזהו.
ברור לי למה בליפי הוא בעצם רק עוד צעד בכיוון הזה. הוא למעשה מחבר את עולם הפייסבוק/טוויטר עם עולם הקניות/צרכנות, אבל דרך החיבור היא ההפוכה למה שהייתי מצפה.
כרגע, למיטב הבנתי, השרות עובד כמו כל סטרים שאנחנו מכירים, ואפשר לראות רשימות מתעדכנות בזמן אמיתי של הקניות של חברייך.
_
הבעיה שלי עם השרות הזה היא כפולה:
1. מהצד של המשתף – האם אני באמת מוכנה לשתף את העולם בכל הקניות שלי? אפילו אם זה “בכל הקניות שלי באתר מסוים”?
הבעיה כאן היא בכל הרמות. דבר ראשון, אני לא רוצה שכולם ידעו מה קניתי. אני בוודאי לא רוצה שידעו כמה שילמתי. יש כאן איזה גבול של פרטיות, שבעיני נחצה, ואני תוהה האם זו רק אני.
2. מהצד של מחפש המידע – כמישהו שמחפש לקנות מוצר מסוים, הייתי מצפה שהשרות יעבוד בדיוק בצורה הפוכה. הייתי מצפה שכשאני מסתכלת על מצלמה מסוימת או מצלמה כלשהיא באתר של אמזון, הוא יגיד לי – שני חברים שלך רכשו את המצלמה הזו (או מצלמה אחרת – עם הפניה אליה). זה יכול היה להיות שרות מאוד אפקטיבי מבחינתי. אני אפילו לא צריכה לשאול את החברים, אני יכולה לקבל המלצה מהם, בתוך ההקשר של החנות.
בקיצור -למרות ההתלהבות הגורפת ברשת מהשרות הזה, אני ממש לא מתחברת אליו. יכול להיות שאני פשוט שמרנית יותר מהדור הבא של משתמשי האינטרנט, אולי בכל זאת יש עוד אלמנטים של פרטיות שאני רוצה לשמור עליהם. ויכול להיות שבאמת יש כאן מוצר בעייתי, שאפשר/צריך היה ליישם בצורה אחרת, שבה הוא יכול היה לתת הרבה יותר ערך.
__________________________________________
מחשבות קודמות בנושאים דומים:
One Response