נוסטלגיה עוד בחיינו

קראתי פוסט מעניין ב-RWW, שעסק בתחומים שבהם אנחנו עדיין "מסורתיים", ולא נותנים לטכנולוגיה להשתלט.

בכתבה ניסחו את זה קצת אחרת, וארזו את זה במחשבות פילוסופיות על כך שהטכנולוגיה היא לא יעד בפני עצמו, אלא רק מספקת לנו כלים לעשות מה שאנחנו רוצים, אבל אני בטוחה שלכם, כמו לי, יש כמה חברים שהטכנולוגיה כבר מזמן שולטת בחיים שלהם. הם העבדים של הגאדג'טים שלהם (מי אמר אפל…), ושל היכולות הסופר-מתקדמות של הרשת. האנשים האלה למשל לא ילכו למסעדה שאי אפשר להזמין אליה מקום באינטרנט, או לראות סרט בקולונוע שאי אפשר להזמין בו כרטיסים ברשת.

אבל החלק שהיה מענין בעיני, הוא הרשימה של התחומים שבהם אנחנו עדין שמרנים, מסורתיים, ולא נכנעים או מתמסרים לטכנולוגיה שהיתה יכולה באופן תאורטי להקל עלינו.

אז הנה הרשימה שלי, לדברים שבהם אפשר לזהות שאני "דור המדבר", שבהם הטכנולוגיה לא שכנעה אותי, ואני עדין מסתובבת עם פתרונות ה"low tech" שלי.

לוח שנה/יומן – כן כן, יש לי גוגל קלנדר, ובמשפחה שלנו (המורחבת) שולחים הזמנות באימייל גם לארוחות צהרים משפחתיות בשבת. אבל הלוח שהולך איתי לכל מקום, שהוא הכי מסונכרן, הכי אישי, והכי פרטי – הוא היומן המודפס שלי (פלפוט עם פרחים ירוקים השנה, בדיוק כמו זה שבתמונה). אני מקפידה לקנות חדש כל שנה לפני ראש השנה, אני מעתיקה אליו בשמחה את ימי ההולדת, והוא התיעוד האמיתי של החיים שלי. לא רק הפגישות/תזכורות יבשות ומשעממות.

אלבום תמונות מודפס – אני מדפיסה תמונות. נכון, בזמן האחרון הדפסתי גם "אלבומים דיגיטליים", כלומר הספרים המהודרים האלה, שמכינים בעזרת תוכנה יעודית. אבל השורה התחתונה היא שאצלי תמונות לא נשמרות רק בפורמט הדיגיטלי, אלא גם מגיעות ל"יעדן" – הנייר. במקרה הזה אני חיבת להודות שאני גם שומרת על התמונות הדיגטליות ומגבה בצורה די אובססיבית  (בממוצע בשלושה מקומות שונים), אבל התמונות שאני באמת מסתכלת עליהן ונהנית מהן – הן המודפסות.

דיסקים של מוסיקה – אני קונה דיסקים. לא MP3, לא דרך החנות של Itunes, אלא בחנויות מוסיקה אמיתיות. אחר כך אני כמובן מעבירה אותם לנגן ושומעת בכל מקום, אבל את הדיסקים אני אוהבת. אני מניחה, דרך אגב, שזו התמכרות שמתישהוא תעבור (היא מעולם לא היתה קימת בסרטים למשל), אבל למוסיקה שבאמת חשובה לי – אני תמיד אקנה את הדיסק עצמו.

ברכות לימי הולדת – אני לא אשלח ברכה בפייסבוק, וגם לא באימייל. בטח שלא ברכה מאחד השרותים המתקתקים עד בחילה שאפשר להגדיר מראש את התאריך והכרטיס, והם כבר יזכרו. אם בכל זאת קבלתם ממני אימייל ביום ההולדת הוא רק תחליף זמני לברכה בכתב יד או לפחות לשיחה אמיתית שתגיע בהקדם (גם סקייפ נחשב כשיחה אמיתית).

אני בטוחה שיש עוד הרבה דוגמאות ששכחתי, אבל התמונה ברורה.

והשאלה עוברת אליכם – מה אתכם? איפה אתם נוסטלגים עוד בחיינו? איפה אתם ממשיכים להתנגד לפתרונות הטכנולוגיים ומשתמשים בפתרונות הקלאסיים? התגובות לרשותכם.

פוסטים קשורים (בדרך זו או אחרת)

6 תגובות

  1. אני השתעבדתי לגמרי.
    במקום טלפון – צ'אט
    כל השאר, דיגיטלי לחלוטין.
    התחום היחידי שהטכנולוגיה טרם הצליחה להשתלט עליו הוא האלכוהול/סמים.

  2. נתת דוגמא מענינית של היומן. מישהו אמר לי ממש לא מזמן שזה אחד ההבדלים בין גברים לנשים. רק נשים משתמשות עדיין ביומן פיזי, ממש מנייר. מענין אם זה נכון. במקרה שלי, ומסתבר שגם בשלך, זה אכן נכון.
    אגב, אני גם לא רואה דרך שזה ישתנה: גם אני משתמשת בקנלדר, וגם אצלי במשפחה שולחים הזמנות לצהריים במייל (ובאוטלוק), ועדיין יותר נוח לי, ומהר או זמין לרשום טלפון, ארוע, או תור לרופא עם דף ועט.

  3. הדס שיינפלד

    לירון – מענין שאמרת אלכוהול/סמים, ולא אוכל. מה בקשר לאוכל? יש לנו כלים לצריכת אוכל ברשת (ההזמנות מהמסעדות כמו שהזכרתי), ואפילו כלים "לחוות" אוכל דרך בלוגים עם צילומים מגרים, אבל בסופו של דבר הצריכה עצמה היא עדין לא דיגיטלית…
    דפנה – לגבי היומן, זו שאלה מעניינת. אני חושבת שגם לפני הפתרון הדיגיטלי, גברים היו משתמשים הרבה פחות ביומנים, והדיגיטלי בעצם נתן להם פתרון לצורך שהיה קיים. כשזה "גאדג'ט" – זה לגיטימי. כשזה "משהו שצריך לסחוב ולא נכנס לארנק" – זה מיותר. אבל זו רק הפרשנות שלי 🙂

  4. I haven't bought any of those physical items that you mention 🙂 there's facebook, spotify, flicker, google calendar (which syncs with my iphone) Most of my money goes to experiences, good food, good trips, maybe real concerts, museums. My only nostalgic sin are still books and magazines, love them both

  5. פינגבק:בלוגיק נבחרי השבוע מהבלוגספירה הישראלית [06-08-10] | Newsgeek

  6. פינגבק:הבלוגרית » ארכיון הבלוג » מחסומים אחרונים לחיים הדיגיטליים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *