חברה כתבה בפייסבוק – למה לאנשים כל כך קשה להודות בטעויות? והתגובות היו מעניינות.
לקבל ביקורת לגבי החלטות מקצועיות, כמו החלטות אישיות, זה לא קל. להודות בטעויות זה עוד יותר קשה. אני חושבת שבאופן טבעי אנחנו רכושניים, ומגוננים על החלטות שקיבלנו כי הן מעידות עלינו – על היכולת המקצועית שלנו. אם טעיתי, זה סימן שאני לא מנהלת מוצר מספיק טובה, לא?
אבל מה לעשות, ביום אחד במשרד אני מקבלת המוני החלטות לגבי המוצר. החל מדברים שנראים ממש קטנים, כמו הגוון של הסגול או הגודל של הפונט בכותרת, ועד להחלטות הרבה יותר מהותיות, שיש להן השלכות אסטרטגיות לגבי לאן המוצר הולך.
כמו שאומרים, אם לא עושים, לא טועים. בתהליך העשיה, הרבה פעמים נקבל החלטות שהן פחות מאופטימליות. עבודת ניהול המוצר היא אומנות הפשרה. מה הייתי רוצה לעשות באופן אידיאלי, לעומת מה שיש לנו משאבים לעשות, לעומת שאר המטלות, ואחרי שלוקחים בחשבון את כל המגבלות והיכולות, איך בכל זאת מגיעים לתוצאה שאנחנו שמחים איתה.
בנושא הזה מאוד קל לראות טיפוסים. יש את מי שלא מוכנים לשמוע ביקורת בכלל. שלעולם לא יודו בטעות. אם משהו שתכננתי או עיצבתי לא עובד, זה כי לא הבנתם למה התכוונתי, או שהישום לא נעשה בצורה נכונה, או שהמשתמש אידיוט (אחד הנימוקים האהובים עלי למשהו שלא עובד במוצר – המשתמש לא הבין…). אני בטוחה שנתקלתם באלה. הם מעולם לא עשו טעות. מקסימום – הרעיון שלהם הקדים את זמנו.
מצד שני – יש את אלה שלא מסתכלים על המוצר שלהם בצורה רגשית בכלל. כשנתקלתי לראשונה בגישה הזו הייתי המומה. אני ניגשתי לתת ביקורת בעדינות, על משהו שחשבתי שלא ממש עובד, ותכננתי איך להעביר את המסר בצורה הכי מעודנת ובלתי ביקורתית שאפשר, והמעצב שמולי פשוט אמר לי: it’s shit, it’s shit. I know it is. We put so much work into it, and we completely missed the point. איזו הקלה הרגשתי.
לאט לאט פיתחתי לעצמי תהליך של בדיקה והערכה לכל פרויקט שאנחנו עושים. נקודת המוצא שלי תמיד היא שעשינו את הכי טוב שאנחנו יכולים (אם לא, זו כבר בעיה אחרת שצריך לבדוק אותה). מן הסתם גם עשינו דברים טובים, וצריך להתיחס אליהם וללמוד אותם. אבל אני תמיד גם מניחה מראש, שעשינו גם טעויות. בכל תהליך אני שואלת – מה עבד טוב, ומה לא עבד. איפה טעינו. תמיד יש טעויות. הקסם הוא להבין אותן ולא לחזור עליהן.
כשמתחילה שנה חדשה, זה זמן נהדר לראות איך אנשים מתיחסים לטעויות של עצמם, כי המקום שהכי קל לטעות בו – הוא תחזיות לשנה הבאה. כאן מצאתי רשימה של תחזיות ל-2010, שטעו בגדול. כמו שכבר אמרתי בשנה שעברה – כדי שתחזיות באמת יתממשו, הן צריכות להיות כל כך גנריות, כך שאי אפשר לסתור את זה שהן קרו. אבל המחשבה שגוגל ווייב יהיה הדבר הגדול הבא, היתה תחזית שאני חושבת שכולנו הערכנו, וכמה טעינו. דרך אגב – כל הדברים שחזיתי שלא יקרו השנה, אכן לא קרו! ווהוו!
ובואותו נושא, האם אתם מכירים את קרן ההשקעות Bessemer? אני לא ממש שוחה בעולם הקרנות, אבל הם די גדולים וחשובים. הם מושקעים בחברות הכי חמות בעולם, בתחומים הכי חמים, במקומות הכי מעניינים (יש להם משרד בישראל!). הזוית המעניינת היא שהם גם לא מפחדים להודות בטעויות.
באתר שלהם תמצאו גם את ה- Anti Portfolio, הרעיונות והחברות שהם בחרו לא להשקיע בהן, ובסופו של דבר הפכו להצלחה. שתי דוגמאות קטנות – EBay (השותפים חשבו – לסחור במטבעות? באינטרנט? אין מצב שזה יעבוד), Google, ועוד כמה קטנות שכאלה. אהבתי מאוד את הגישה! יש להם חוש הומור, זה ברור, והם גם שולחים את המסר ליזמים הפוטנציאלים – גם אם אנחנו בוחרים לא להשקיע בכם, זה עדין לא אומר שאין לכם סיכוי. גם אם אנחנו בוחרים לא להשקיע בכם, אתם בחברה טובה.
אז שתהיה לכם 2011 נהדרת. עם הרבה עשיה, מעט טעויות, והרבה חוש הומור.